צא וראה מה יכולה משוררת לעשות בשני חומרים כה פשוטים, כה תמימים, שולמית ספיר-נבו עושה זאת בשיר בן חמש שורות.
"גם באבן אזוב
צורח
מושך בידיו הקטנות
מים שאין לה
לתת."
למקרא "אורות חניה" נזכרתי ב"הזקן והים" של המינגווי שעשה סיפור נהדר במצאי פואטי המצטמצם לידי זקן אחד, ים אחד ודג אחד.
השיר המובא לעיל הוא, לדידי, מפתח למסר העיקרי שבספר- ביטוי לרצון האנושי המתמיד להיאחז ביקום קשה בכלים רופפים. ההצלחה בהתמודדות קיומית זו, אם היא בכלל אפשרית, נראית למשוררת כזכייה בטוב "שבאקראי" וכניסיון אפשרי "למלא חסד חסר" (48).
"אורות חניה" הוא ספר ביכורי-שירים שנכתבו בשבע השנים האחרונות ויש בו מבחר הראוי להבלטה מיוחדת בשל כנותו, יופיו ופשטותו.
שולמית ספיר-נבו כותבת שירים ליריים, שירים קצרים ומהירים ועם זאת שירים רגישים מאוד. מאפיינת אותם לשון פיגוראטיבית-תמציתית, המעמידה עולם פיוטי שאין בו מקום לשום דבר נוסף.
שירים לא מעטים מוקדשים לנושאים שבלב: אהבה, קנאה, געגועים, ולצידם שירים המעצבים התבוננויות ולפעמים מדויקות מאד באדם וביקום. רוב המצאי הפואטי שאוב ממקורות הטבע; האזוב והחול, האבן והרוח, השחף והים.
שולמית ספיר-נבו נמנעת מרצון מסממנים אופנתיים מוגזמים בפואטיקה, לא תמצא אצלה "שנות אור" מאולצות, "חלליות", "מחשבים" או "לייזרים". שיריה מדגימים שוב ושוב שאין קשר בין איכות השיר לבין כלל המצאי הפואטי המופעל בו. גישה פלורליסטית יפה במיוחד לעניין זה, שהרי יכולתו של המשורר ליצור בחומרים הנתונים לשליטתו היא הקובעת:
"כותנת הפסים
נפלה מעל כתפיי
כאן אני דוהה
כאבן חרס."
השירים המוקדשים לאהבה נעים בין קנאה מעצימה לבין שאיפה לשלוות אוהבים שאיננה מושגת בנקל...
בשיר "כך מדי לילה" מובלט הפער בין עוצמת הרגשות של האוהבת לבין אדישותו של הגבר הנאהב. הדבר מתרחש באווירה לילית המבליטה את חווית הייאוש והבדידות, בשירים אלה הביטוי המוחשי מאד של החוויה הוא הקובע את כוחם. לפעמים שורות אחדות בלבד מחזיקות את כל השיר. כך למשל, בשיר "איילה" מקבל הנושא גיבוי מבריק במה שעושה האהבה החדשה לגבר הנאהב:
"היא תמחוק בשפתיים רכות
דבש ומלח-
כתמי אהבתי מגופו."
הנושא הרומנטי מעוצב לפעמים גם כזיכרון במחוז מדברי רחוק, כאירוע יוצא דופן ביקום, שם נחשפים האוהבים מול אוצרותיהם לשעבר. יש בכך שמץ של פטה-מורגנה לצד ההכרה שאי-אפשר לחזור למלאות החוויה.
בקבוצת שירים עניינם קטנות היומיום היפות לעצמן, אך בלי לוותר על כמיהה לחוויות קירבה. מסר כזה מתנסח באחד השירים היפים במיוחד:
"עכשיו בחושך
אורגים טיפות חום
לשמיכת אשליות ירוקה
וכמה שאנו מושכים
היא אינה."
מרכזיותה של החוויה הרומנטית ב"אורות חניה" אין בה כדי לקפח שירים המתייחסים לעולם הרחב האובייקטיבי. בשירים אלה יש פתיחות רבה לזולת ולסבלו במצבי מצוקה גורליים, שק האהבה האנושית בכוחה להמתיק אותם ולנסוך בהם מקצת נחמה.
"איש עיוור
עיניו מוטלות כאבנים
בשדה פתוח
חובק את בתו הקטנה
אל מול סורגי החלון
ואומר לה
ראי."
השירים המתבוננים במראות הטבע מזכירים רישומי נוף בעפרון הנוגע והלא נוגע בדף הנייר ושולט בהם יסוד אונומאטופאי, המתפקד כנגינה על מיתר אחד. בולט בייחודו השיר "בתוך החורף". שיר זה הוא, לדידי, יוצא דופן בקובץ זה. ברקמתו הנבנית מיסודות אגדתיים ופנטסטיים משתקף תהליך קסום שבסופו השועלים
"יורדים בין הקוצים
לצבוע פתל
על שפתיים מופשלות ערגה
ושלג לח מכסה עיניים
בתמימות רכה של
איילה."
אני רואה בשיר זה פתיח לכיוון חדש ביצירתה של שולמית ספיר-נבו, הוא מצביע על מודעות חדה לעקרונות המארגנים את כלי השיר. גם השיר "אורות חניה". אשר ממנו נגזר שם הספר, מכוון למודעות זו, לתזוזת השיר לכיווני-עיצוב נוספים בלי לוותר על הפתיחות לכאב ועל הרצון לנגוע בדק שבדק.
ספרה של שולמית ספיר-נבו הוא ספר של אישה אוהבת, שהתייחסותה אל המציאות, כואבת "לא ידע שאהבה אותו אישה כל הלילה". להיות חשוף אל הרגש פירושו להיות חשוף גם אל הכאב ואל החרדה שמזמנים החיים, אך זו גם הדרך להיות קשוב ליופי ולסיכוי היחידי לאושר, כלומר לאהבה. ואמנם שזור הספר הזה בהמיית רגש לגווניו השונים וחרדה עוברת בין השורות: הפגישה עם הזולת, תכלית החיים, גידול הבת, הרהורים על הזהות העצמית ועל מהות הנשיות, הרצון לצאת, הכמיהה לאיזה עולם אחר לא מוגדר, אך מעל לכל ולפני הכל לאהבה, למתיקות העולה מן האינטימיות, המתיקות הכואבת. זו שנמצאת במרחק ב"הזדווגות השחפים", המגע בשביל החלב לעומת האהבה האקטואלית הממשית, זו שיש בה "ריחות המבוכה שלי" – צירוף של אמת ויופי וכמוהו "בפרוע בה כל תשוקותיך" ושתי השורות היפות הללו מאותו עולם של גאות ושפל, חזרה ונסיגה, אבל הם גם נושאים את הפרי "אני שומעת בחדר/ ילדתנו הקטנה הופכת ..."
הקובץ היפה והרגיש הזה נפתח בשיר ממנו ציטטתי בפתח רשימה זו:
"לא ידע שאהבה אותו אישה כל הלילה
למחרת עברה ברפרוף
יד זהירה על לחיו
עיניה רוויות
קולה גשום
לא ידע שאישה אהבה אותו כך
מדי לילה
תולשת אותו משנתו
אוספת חושך בחושך..."
בשיר הזה נפתח צוהר המגלה את המפגש עם האחר שהוא גם המפגש עם העצמי "חושך בחושך" הוא המגע העמוק עם העולם שמעבר לכאן, היא תולשת אותו.
ובשיר "איילה" "היא תיקחהו פתאום", כלומר המפגש הוא מפגש רגשי אימפולסיבי חזק, לא רציונאלי, ויש בו חומר המלמד על עצמו, חושניות מתארת חושניות ולכן מובנת גם השורה היפה "מה חשוב הוא צבע עיניה" וכן "רוך זורם מירכיה הקלות".
שיר אחר נוגע בחרדה עצומה, ש"היא שולחת בכי בקווים ארוכים".
בשיר קודם החרדה היא
"צעקות ילדים הבורחים מן המחטים
אל לב הסוכריות
אנחות ישישים
הבורחים משפיותם
אל הגלולות..."
לפעמים כרוכה ההתמודדות עם "כאב הקיום" בחשש ש"עוצר את הדמיון" ועוטף אותו במשהו מרגיע, ועל כן מאבד עוצמה, שורה יפה כמו; "ידיי נקודי רעב" נמשכת אל שורה "מוגנת" או מוטב מתגוננת "בכסיות לבנות אעטוף", לא תמיד קל להיחשף אל "אנקת הגעגועים", לפעמים "פנס הזכוכית קר" ועל כן היא "לומדת בלי מים ואור/ להיות/ סינתטית", שהוא ההפך מלהיות "נשמה צוענית" – שיר "אני לא שייכת לכאן." ההתגוננות היא הלמידה בלי מים ואור והנשמה הצוענית היא המקור לאהבה ולשירה, אך לא תמיד קל להיענות לה.
הספר השלישי הוא סיפרון שירים מקסים! של שולמית ספיר-נבו- "אורות חניה", בהוצאת ספריית "מעריב".
זהו ספרה הראשון של המשוררת (שלא נולדה בכפר סבא, אבל הסיפור קשור בה...).
ששיריה התפרסמו עד כה ב"מעריב", "בדבר", ב"עיתון 77" וב"אריאל",
והמבחר לוקט, נערך והוכנס לספר.
השירים הם שירי אהבה – לבן הזוג, לים ולטבע, ויש אפילו שיר על קופת חולים... ספר שירים מקסים גם למי שלא משוגע על שירה עברית מודרנית. רוצים דוגמה? בבקשה;
שולמית ספיר-נבו; שפת השוקולד, The water man הוצאת רמות אוניברסיטת תל-אביב.
שני ספרים בידי, לשניהם גודל אחד ועטיפה זהה, תמונת- השער זהה וכן תמונתה של המשוררת בשער האחורי, ספר אחד עברי, השני, אנגלי. אני פותח תחילה את האנגלי, פתיחה אקראית באמצע הספר, Fairy Tale- אגדה, כיפה-אדומה, אבל לא זאת שקראו לי, אז, כשאני הייתי ילד.
סקרן לקרוא אותה אגדה בספר העברי; מוצא אותה בעמוד 14:
"אימא אינה יודעת
שכיפה אדומה אוהבת זאבים
חיות יער תמימות
משעממות אותה עד מוות
סנדוויצ'ים ובקבוק יין בסל
שיבוא כבר הזאב
לטרוף אותה לאט."
נדמה לי כי הגירסה האנגלית טובה יותר. אולי הזאבים, חיות היער שבצפון, מעדיפים את שפת-אימם הנורדית. אכן, גם היינה, ששפת אמו גרמנית, כתב שירים בצרפתית; כמוהו, רילקה וט.ס. אליוט האנגלי; כאילו יש שירים שנוח להם בשפה, שהיא לכאורה זרה.
פותח לשם השוואה מחדש, את הספר האנגלי, מגלה כי תורגם מעברית על-ידי מל רוזנברג. אכן, תרגום מעולה. קורא עוד שירים מתוך 27 השירים שתורגמו בידי מל רוזנברג, מספר זה ומן הספר הקודם, "אורות חניה" וקשה לי להעלות על דעתי, כי נכתבו במקורם בשפה אחרת. גם נושאיהם של השירים מגיעים מרחוק: "חורף בז'נבה", "גשם בעיר זרה", "לאחר המשתה, ורסאי", "עמק הלואר", "כלל לא חשוב לאיזה גובה הגיע/ השלג" (עמ' 26). אני חוזר אל השירים במקורם העברי; "עכשיו אני אוספת אהבה/ להמיס/ את איש השלג" (עמ' 25), "שמחת-חג עלי קפצה - צפרא טבא, שתילי חורף! הידד, ציצי כפור החלון", הנוף הרחוק של הילדות העברית, "משירי החורף" של ביאליק; אכן דרך ארוכה עשתה השפה העברית, השירה העברית.
גם אגדות- הילדים על "עליסה בארץ הפלאות", "כיפה-אדומה" ו"שלגיה", הגיעו בספר האותנטי הזה מן העבר הרחוק של סוף המאה ה-20 שלגיה אינה מצייתת לרמזורים אדומים, "על תומתה הלבנה, המכופתרת, לא שומרים עוד גמדים- - והיא מחפשת בבארים, רעל אהבה" (עמ' 12).
שולמית ספיר-נבו "עוברת ביו האלמוגים/ הרדומים/ ומשפשפת אותם בכפות ידיה/ עד שיעלה צבעם האמיתי", במקור, בעמ' 6, עשה זאת במקומה "איש המים שלה", וכאות תודה, נקרא על שמו,
The water man, הספר שתורגם לאנגלית.
למרות זאת שפת המקור היא עברית שורשית. הדימויים הם מקוריים "ישבנם של דובים מתנועע כמו בתפילה", או "ההרים הם קשי עורף/ כפני הקדמונים", בהם "העורף" הוא מעבר-מזה של "הפנים"; או הלשון-הנופלת-על-לשון: "כחרב בחרבה" (עמ' 40); ו"זכרי מקום" כמו;
"איך לקטנו לקט/ ושכחה לחה עצמה עינינו" (באותו שיר); ושורות מיסטיות: "שבע שנים בסתר אהבתי אבכה" (עמ' 41); וסתם ביטויים שלא ניתן לתרגמם לשפה אחרת, כמו "טעימה של פעימה": "וכשאתה טועם בשפתיך פעימות שוקולד/ כל גופך מקשיב/ לשפת השוקולד" (ע' 5)
זאת השפה שעליה כל הספר נקרא והיא מהנה את חמשת חושינו, במישוש עטיפתו, בראיית "קישורי הסרט האדום", "בריח קימוריו", בשמיעת "רשרוש נייר הזהב" ובטעימת שפתו.
אביא גם את השיר המעניין והתמציתי, בן-השורותיים;"שנת שמיטה"
"שדות משוחררים מתלם
מגדלים את מה שבלבם".
כותרו של שיר זה לא ניתן לתרגום. המשמעות הקרובה ביותר, היא במה שתרגמה מל רוזנברג; Fallow; שהוא שדה שנחרש אך לא נזרע; בשנת שמיטה, אין גם חריש והשדות משוחררים (בניגוד צלילי לחרושים) מכל יד-אדם מכוונת והם חוזרים לתקופת-בראשית בו "ואדם אין לעבוד את האדמה" (בראשית ב' 5). או "דרך נשר נשא אותי/ וכנפיו צל על אברותי", המאזכר את "יפרוש כנפיו יקחהו/ ישאהו על אברתו" (דברים לב 11) ו"דרך הנשר בשמים- - ודרך גבר בעלמה" (משלי ל 19).
אכן, רוב שירי הספר, הם שירי אהבה. שירי האהבה שבספר הם יפים וענוגים.
ה"בית" האחרון שבספר: "עשה בי אהבה/ על הפורה והעקר", מזכיר אולי את "עשה בי רצונך" שאינו אלא תפילה; ואכן גם נאמר בשיר זה: "עשה בי סליחות". לא פלא שיש בו "ראה וקדש", שמהם נגזרים "קידושין" על קדושת החיים. "קדש" תורגם ל-bless שיש בו משמעות של קדושה, מעבר לברכה המקובלת. האהבה כאן היא אהבה טהורה, שאין בה מן הארוטיות. כשסיימתי לקרוא ספר צנוע זה, חזרתי לשורות: "עשה, עד אשר אפתח/ אור ואפלה" והרהרתי בשירי אהבה קדומים, שיצרו את המגילה הנפלאה, שיר-השירים.
Deborah E. Shapiro VOICES – ISRAEL , Group of Poets in English
The Water Man by Shulamit Sapir – Nevo Trans: Mel Rosenberg
"Fields free of furrows
Grow what they will." Succinct is the word for shulamit's poetry! Aided by the natural brevity of words in
Hebrew that so easily interlock like a neat crossword puzzle; any translation into English
is bound to suffer even a little from lack of economy.
Economy of means is the hallmark of good poetry no matter what the rhythm; in terse
phrase Shulamit packs in an abundance of rich astonishing images,
"My water man
passes among the sleeping corals
and rubs them with his palms until he shows their true colour…"
Shulamit is at her best when she takes the world at large into herself and makes it a part
of herself. She absorbs nature and does not reduce it thereby.
"My voice does not do justice
to this soft gesture
which the moonlight makes on my face
זהו הגבר – (האנימוס), הבטוח בעצמו, הנע במרחב מפגין שליטה ברגשותיו, בתחושותיו ובתשוקותיו, במעין ביטוי של ארכי מיניות גברית בצירוף עיסוק מסתורי בעסקי ריגול ומולו האישה- (האנימה) שכולה רגש ואירוס, היא נעה בין חושניות הגוף לרוח השירה.
הספר נכתב בתענוג, כך בראה המחברת עולם חי ורוחש של דמויות ויחסים בין דמויות, נופים ושירים כנערה השבויה בגן חלומה, כל הדברים האהובים עליה נוכחים שם מהדוצ'ה ויטה ועד הכאב הרומנטי של האהבה- תשוקה.
גברים ונשים מתהלכים כמו בנשף כיד הדמיון הטובה עליה (אבל אולי כמו אנשים שחיים שם בחגיגה שהקורא מוזמן אליה), וגם כיד הגעגועים כמו אל מחוז קסם שמנותק מחוקי המציאות הרגילה ומאפשר לקורא מנוחה בתוך הפנטסיה: הלכה הגיבורה אל קבלת הפנים בשגרירות זאיר כפי שהלכה פרספונה עם רעיותיה לשחק באחו ובא סוכן המוסד ידידו של שר החוץ הזאירי וחטף אותה, כשם שעלה מין האדמה האדס וחטף את פרספונה שהייתה בשיא נעוריה.
הגיבורה מתכוננת לאירוע תוך דגש מיוחד, במין טקס של הגוף והנשיות ולכן היא נקטפת בידיו של האיש המיועד אל המקום שהוא החלום או הפנטסיה השוכנת מתחת לעור של כל אדם, גבר או אישה.
הספר הזה נכתב מין העמדה של האירוס ולכן הוא שוקק חיים, הומור ושמחת הגוף, (קול ההורה המחמיר, זה המדכא את התשוקה מתוך האישיות עצמה הושתק). במקום אחר מופיעה תשוקה בפריחתה בשיחה על המין במגזר החרדי, או בפגישות רוויות הסקס בפרדס, בשדה כותנה וכו', כאילו אמרה הכותבת בוא נשחק משחק שבו אניח על השולחן את כל מה שאני אוהבת ורוצה שיתקיים ויחיה באיזה מקום סודי: זה הסרט שלי, זה הסיפור שלי כפי שסיפרה לי האישה שבי כפי שסיפר לי האנימוס שבי והצליח לה.
*ישראל בר כוכב פסיכולוג, משורר ומרצה באוניברסיטה העברית
רוחה נובק, עיתון רמת-גן
מיכל בר, עיתונאית, מתאהבת עד כלות באיש המוסד, שרק בתום מערכת יחסים בינם מגלה את הדרמות שגבר החלומות היה מעורב בהם.
שרשרת ארועים מוזרים מביאה אותה עד לסגירת המעגל איתו. בתוך המערבולת הזאת מתגלה לנו בחורה מיוחדת ואינטליגנטית ש"נותנת" לנו פה קטע מרתק בין חברת נפש שלה לורה, שחזרה בתשובה לאחר מיצוי עולם הזוהר (הכולל בתוכו גם את איש המוסד). היא "נואמת" על חייה החדשים בפני חברותיה החילוניות ומתפתח סימפוזיון שלדעתי הוא בין הקטעים המאפיינים את המאבקים הפנימיים שקיימים בחברה.
ספר ביכורים עם טעם של עוד, אנו מטיילים עם הגיבורים בתוך רומא, פירנצה, פריס וישנה האתנחתא הזו בבני ברק.
ריקודי "סלואו" האהבה בספר מרגשים ומזכירים!!! המילים והתאורים, נכתבו בידי נפש רומנטית ללא תקנה.
שיר יוני לטרון מאת: אסתר רימון "כל ישראל בעסקים"
הספר "שיר יוני לטרון" יצא בימים אלו לאור בעזרת תרומתו הנדיבה של מר צ'רני ליאון, לזכרם ולהנצחתם של חללי חיל השריון לדורותיהם, מוקירים ומביעים את הערכתם לתרומה.
בהקדמה לספר כותב בין השאר אלוף (מיל) חיים ארז יו"ר עמותת "יד לשריון" ששולמית ספיר-נבו, הצליחה בשיריה ובכתבותיה לבטא בצורה מאוד מיוחדת ורגישה את הנצחת הלוחמים, הכמיהה לשלום והדאגה ללוחמים, המבקר באתר "יד לשריון" קורא את השירים והכתבות ומתבונן בתמונות, יבין אולי טוב יותר את מהותו של "יד לשריון".
השירים והכתבות תורגמו על ידי מל רוזנברג ומבוא, ערב רעות והכתבות על טנקים תורגמו על ידי מייק קיש. העורך: שאול נגר, עיצוב: סטודיו אורה קרן.
להלן הכתבה הפיוטית "קירית חינוך".
"אבן אחר אבן, עץ ועוד עץ"ף נבנתה קירית החינוך בלטרון. שם יושבים נערים ונערות ולומדים את מורשת השריון. עוברים בדרך בורמה בעקות הקרב. ומנגד מטפסות הגפנים של המנזר, מסיירים במוזיאון הלוחם היהודי, שומעים ורואים את חלקו במלחמת העולם השנייה, הם צוהלים על הטנקים, מצטלמים על הצריחים ומשם ירכינו ראש, יעמדו דום מול כותל השמות, מול אותם גיבורים שנפלו וחרפו נפשם למען המדינה, הם ילכו לבניין המשטרה ויעצרו במגדל הדמעות, שם לכל אחד יש שם, תמונה וסיפור. ובבית הכנסת תפילה, שם הם ישבו באודיטוריום ויצפו במיצג השריון, איך מפקדים וחיילים מסתערים בטנקים מכל עבר כובשים מדבר והר וחוצים תעלה, רוחם טובה וידם אמיצה.
בחדרי הלימוד הם ילמדו ערכים, מחויבות וסוגיות בבטחון לאומי. אחר כך הם יעשו אתנחתה בפארק העוצבות, בין האנדרטאות והרקפות וביער הדורות, שיר יוני לטרון הם יבינו וידעו כי הם העד היחיד והיקר, היונק את כוחו ורוחו משורשיו האדירים של עם איתן, ואחרי שראו ולמדו איך השריון עשה היסטוריה הם יקבלו לידיהם את מפתח הזהב של המדינה וישימו אותו על ליבם כי עכשיו זה תורם".
