עיתון 77 לספרות
מס 36
שולמית ספיר-נבו
חושני, פשוט ומדבר
על הספר "דונה פלור ושני בעליה" של ז'ורז' אמאדו
ז'ורז' אמאדו, דונה פלור ושני בעליה;
תרגמה מפורטוגזית והוסיפה אחרית דבר: מרים טבעון;
הוצאת זמורה, ביתן, מודן.
בעיצומן של חגיגות הקרנבל בעיר באהייה נופח את נשמתו ואדיניו, בעלה של דונה פלור, אולם "עוית המוות לא הצליחה למחוק...את החיוך שבע הרצון של הולל מושבע."
היה מתגלגל לילות ברחובות בין שולחנות ההימורים, מתנחם בזרועות מופקרות של ידידותיו, חוזר אליה שתוי ומלמל "היום נדפקתי, אבל מחר אני מלך..."
חודשיים לאחר מותן מתענה דונה פלור בתשוקה. הן רק ואדיניו בלבד הצליח לבתק בציפורניי ידיו את שמלת הצניעות והבושה, לגלותה "נקבה החולפת בכל נתיבי החשק, בשבילי פרחים ומתיקות, ביערות צללים לחים ושבילים אסורים, עד המשלט האחרון." לאט לאט לומדת האלמנה לקבור את ענייני הלב והמיטה, לצחוק לשמוח ולהיות משלימה, וכך מוכשרת הקרקע לנישואים שניים.
ד"ר תיאודורו רוקח מוסמך ומבוסס בשנות הארבעים, המקובל על הבריות, סמל הסדר והשיטתיות.
דונה פלור מצפה להפליג שוב בנתיבי החשק הפרועים, אולם לא ד"ר תיאודורו, הוא אינו מבלבל בין פרוצה לאישה, "בשביל תאווה מופקרת קיימות היצאניות...
רעיות נועדו לאהבה." וכמצופה גם חיי המין של ד"ר תיאודורו מקבלים מינון קבוע (ימי רביעי ושבת). דונה פלור מתרגלת לחיי הסדר והשלווה, משתלבת יפה בעולמו של בעלה ומוקפת מקהלת שכנים המזכירים לה כמה שפר חלקה.
לתוך הסדר והשלווה מגיעה שוב דמותו של ואדיניו כמו מתוך השאול; "שערי הגיהינום נפתחו והמלאך המורד עבר את סף חדר השינה (והאהבה) של דונה פלור...הזמנה בפיו והוא עירום מכף רגל ועד ראש. אם אפילו הקדושה לא עמדה נגד המבט הזה, נגד החיוך המפתה, נגד החזה החשוף הזה, איך תעמוד נגדם דונה פלור?"
הדמויות המוצגות לפנינו כמו ירקות שנלקחו זה עתה מהגינה; פשוטות עם צבע, טעם וריח. וכפי שדונה פלור מטיבה לעשות פלאים במטבחה, כן הסופר "מבשל" את האנשים, מערבם במתכונים בלתי צפויים ואפילו אבסורדים, ועל ידי כך הוא מגיע לדמויות טעימות ופיקנטיות.
הספר מלא בהיפוכים. ז'ורז' אמאדו מערבב את קוביות המזל עד שהן הופכות חרוזי תפילה. שם לפנינו בחדר תשמישי הקדוש יצירה מוזרה; מלאך אנוש הטורף במבט פריצות קדושה מעונה. מלאך המסמל תכונות אלוהיות מקבל האנשה כמעט חייתית טורפת, ומולו קדושה, דמות בשר ודם המתעלה לדרגת שמים. ללמדך, גם השמים הם קרקע וחטא וגם האדמה היא שמים וקודש.
עלילת הספר נעה בין מציאות לדמיון, בין הטבעי לאל טבעי ולמרות זאת הסיפור נשמע אמיתי כי הוא קולח מגרונות העם הבאהיי.
הדמויות בספר מזכירות במקצת טיפוסים שהם יותר קרובים לסביבתנו, כמו החבורה מ"תמונות יפואיות" של מנחם תלמי, המושתתות על הדברים הבסיסיים של החיים; אוכל, מין, כסף וכבוד. ועל אף היותם טיפוסים שליליים יש לנו נטייה לחבבם.
ז'ורז' אמאדו הצליח לעשות מה שלא כל סופר הווי מצליח. הוא העביר בצורה מומחשת את הריחות, הטעמים וההווי הבאהיי לקורא בן תרבות אחרת, כך שגם הקורא אשר אינו מכיר תרבות זו מלקק את השפתיים.
יש כאן כתיבה פשוטה ושטחיות מסוימת, ספר שאין לו מסר עמוק, או פילוסופיה משמעותית, אך יש בו הרבה חיים, שובבות וחושניות.
לספר זה תוספת מאוירת על ידי פלוריאנו טישירה, מה שלדעתי הפעם בחזקת המוסיף גורע. שפת הספר פונה אל כל החושים, ואיורים שאינם מרשימים רק מגבילים את אותן תמונות וחוויות שמגיע אליהן הקורא בדרך בלתי אמצעית של הטקסט.
לסיכום, קריאת הספר מהנה ממש כארוחה פיקנטית וטובה, אשר הוכנה בדקדקנות ושקנקן קאשאסה טהורה בצידה, בתאבון.
עיתון 77 לספרות
שולמית ספיר-נבו
סנטימנטאליות עדינה
על הספר של סנדו דוד "פיוטים קטנים" /הוצאת "יבול"
"עם השמש בצהריים ניצבתי
לבקש מעיינות צוננים
והגוף דעך כנר שנדלק לתפילה".
פיוטים קטנים כשם הספר כן השירים. ספרון בו 35 שירים מעוטי שורות ומלים, שעיקר יופיים בעדינותם ובציוריותם. ציורים שיש בהם הרבה תמונות נוף, רכות וצבעוניות. תיאורי נוף אלה מעניקים לקורא תחושה של מסע והתמונות חולפות לנגד עיניו בזרימה.אולם המשורר עוצר את הקורא ומסב את תשומת ליבו אל דברים בנאליים המקבלים כאן הקשרים ודימויים מעניינים; "דרכים רטובות משמש", "משעול של סתיו", וכד'. מתוך הנוף עולות אסוציאציות על נשיות מסתורית ומאיימת: "שמים רעולי פנים", "תיהום אילמת". דימויים היוצרים מסגרת חדשה לדברים מוכרים.
גם המטאפורות המתייחסות למושגי זמן מקבלות כאן האנשה:
"יחף הערב מרחוק בא.
עטוף לבושי עיפה קרועים
ליד הנחל ישב לנוח."
השירים נאמרים מתוך שלווה ומתינות וניכר בהם ביטחון שבבגרות . יחד עם הבגרות והאיפוק שבהם הינם סנסואליים, אולם גם זאת בצורה המכסה טפחיים, שומרת על מסתורין ומעוררת סקרנות.
"רחוק –
גבעות מתחבאות
כשד בשמלת נערה."
או;
"גם היד היא לעתים עלה
מלטפת ומרטטת כמוהו."
או;
"צימאון לא ברור
יורד בנו כחול בנחל."
בתוך מכלול שירי האהבה בני זמננו המושפעים ממושגים טכניים ובולטים באנטי רומנטיות שבהם מתבלט ספר זה בסנטימנטאליות עדינה ומבוקרת הנותנת הרגשה חמימה ומוכרת ומביאה את הקורא להזדהות.
"פיוטים קטנים", הוא ספר שהיה יכול להיחשב כשמרני לולא סגנונו, קצבו, ומשפטיו הקצרים הנותנים לו נופך רענן. שירים אחרים עוברים לעתים את גבול השמרנות.
לסיכום הספר חסר יומרה הן בתוכנו והן בצורתו החיצונית הקומפקטית, ודווקא פשטות הליכותיו נעימה.
